Yaron

מלחמת יום הכיפורים חשפה את מדינת ישראל במערומיה. צבא לא מוכן, מחסני חירום ריקים, מנהיגות זחוחה שמתעלמת ממידע של גורמי המודיעין, קונספציה מוטעית שנבנתה מאז מלחמת ששת הימים שאנחנו כל כך חזקים ומוצלחים ששום דבר לא יכול לקרות לנו. המלחמה הזו הולידה חשבון נפש עמוק, שאת לקחיו המשיכו ליישם גם שנים אחר כך. 

את שירותי בחיל המודיעין התחלתי כ-10 שנים לאחר אותה מלחמה, אבל גם אותי לימדו מהיום הראשון את לקחי המלחמה, לימדו אותי מהם סימנים המעידים שהאויב מתכנן לתקוף, ועל מה צריך לדווח באופן דחוף, כל אלה היו לקחי אותה מלחמה לאחר חשבון נפש עמוק בקהילת המודיעין ובצבא, לקחים שמיושמים עד היום. 

באופן דומה חושפת מגפת הקורונה כשלים גדולים בחברה הישראלית. תמיד התגאינו בזה שבעת מלחמה כולנו מתאחדים, עוזרים זה לזה ונרתמים כאיש אחד למשימה הלאומית. כמו אותה ממשלה בשנת 1973 אנחנו מתעלמים מכל סימני האזהרה. מתעלמים ממי שלא לובשים מסכות, ממי שבוחר לא להיכנס לבידוד, מאלו שממשיכים לקיים מסיבות, וחתונות המוניות. אלו סימנים מעידים לשבר עמוק בחברה. 'זה שום דבר' אנחנו אומרים לעצמנו, 'הרי לנו זה לא יקרה, הכול יהיה בסדר אין מה לדאוג'. אנחנו דוחים את כל העדויות הברורות, את הכתובת על הקיר באותה יהירות ידועה שכמעט גרמה לחורבן המדינה שלנו בעבר. 

כמו אחרי מלחמת יום כיפור, אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש לאומי, לעבור את יום הכיפורים המשותף שלנו, להכיר במצב כמו שהוא, והכי חשוב להסיק מסקנות ולבצע שינויים בשטח. שינויים בשיח הציבורי, שינויים בתוכנית הלימודים, שינויים בדרך שאנחנו תופסים את עצמנו כאדם שחי בחברה שבה כולנו תלויים זה בזה. הפעם זה לא רק יום כיפור של צמרת הצבא, או צמרת המדינה, כל אזרח ואזרח הוא שותף, כל אחד יכול להדביק אחרים במחלה, אפילו אם אין לו שום תסמינים. כמו שמלחמת יום הכיפורים גרמה לשינוי עמוק בקהילת המודיעין כך גם יום הכיפורים של הקורונה צריך לגרום לנו לשינוי עמוק ביחסים בחברה שלנו.   

לאחד מבתי הכנסת בעיירה באירופה, לפני שנים רבות, בעיצומו של יום הכיפורים לקראת תפילת נעילה, הגיע בחור לא מלומד שאינו יודע לקרוא. הבחור מאוד רצה להשתתף בתפילות אבל היות שלא ידע לקרוא ולהתפלל בחר בדרך היחידה שהרגיש להביע את תפילתו. הבחור שרק שריקה חזקה וארוכה. כל המתפללים עצרו את תפילתם והחלו לגעור בבחור. הרב השתיק אותם ואמר שהשריקה של הבחור מעומק ליבו היא התפילה האמיתית הפותחת שערי שמים.

במסורת היהודית יום הכיפורים נחשב ליום קדוש במיוחד בו הבורא שומע את תפילות האנשים. גם אנשים שאינם דתיים מוזמנים ביום הכיפורים לקיים את מנהגי החג ולהתפלל ואז הבורא מכפר להם על החטאים שלהם. מנהגי יום כיפור – צום, איסור רחצה, איסור נעילת נעלי עור, איסור על קיום יחסי אישות וכן סיכה של הגוף בשמן. הסיגופים האלה מהווים סמל לרצון האדם שהאל יכפר על חטאיו. יום הכיפורים על פי המסורת מכפר רק על חטאים כלפי האל ולא חטאים בין אדם לחברו. 

חוכמת הקבלה מלמדת אותנו שיום הכיפורים הינו עוד שלב תיקון האדם במדרגה הרוחנית בה הוא נמצא כדי לעלות למדרגה הבאה, עד שישלים את כל סולם המדרגות הרוחניות הכולל 125 מדרגות. אדם על פי חכמת הקבלה נברא עם רצון לקבל על מנת לקבל או במילים אחרות אגו. כדי להגיע למימוש מטרת הבריאה, שהיא גילוי הבורא לנבראיו בעולם הזה. האדם צריך לרכוש תכונות מתאימות לכך או בשפת הקבלה זה נקרא כלי.

יום כיפור על פי מקובלים הינו יום שמח. הסיבה לכך שהאדם מגלה את התכונה המפריעה לו להגיע למטרת הבריאה שהוא האגואיזם שלו. יום כיפור עם כל האיסורים שהאדם מקבל על עצמו הם נקראים בחכמת הקבלה בשם צמצום. צמצום האגו מאפשר לאדם להתחיל ליצור קשר חיובי ולא אגואיסטי עם הסביבה הרוחנית בה הוא נמצא. קשר כזה יוביל אח"כ לבניית חיבור בינו לבין עוד תשעה חברים שביחד יבנו מבנה רוחני הנקרא פרצוף. תהליך בניית הפרצוף מתואר בשלב הבא של התיקון אותו מסמל חג סוכות. חג שמח.

הזיכרון הראשון שלי של יום כיפור הוא אירוע די יבש בבית הכנסת אליו הייתי הולך עם אבי. אצבע אחת שלי הייתה בדף של סוף התפילה והייתי ממתין לראות איך מגיעים אליו באופן הקצר ביותר. תפילות יום כיפור הן אף פעם לא קצרות, לפעמים נראה שהחזן מקבל כסף לפי הזמן שהוא מצליח להוסיף לתפילה ולכן, מספר הפעמים שהצצתי בדף האחרון היה משמעותי. זה היה טרם היותי בשל לצום, וכל העניין היה לא ברור באופן אפילו יותר מבלבל משאר החגים.

כמה שנים קדימה, הילדים שלי גדלו מספיק על מנת לבצע את מסורת יום כיפור המרכזית בישראל בימינו. נכון, אתם מנחשים בדיוק מה הם עושים – רוכבים על אופניים. זה גם היה הרגע שבו הרגשתי שאולי בכל זאת יש משהו ביום כיפור מעבר לסלסולי החזן, משהו יותר עמוק. הילדים כמובן יצאו לרכיבה, בין היתר כי זה הזמן היחיד בשנה שבה אתה יכול לשלוח ילד לבד עם אופניים לכבישי העיר ולדעת בביטחון סביר שאף נהג לא ידרוס אותו. אבל תוך כדי הכנת האופניים למסעות ושילוח לדרך כל הזמן הייתה ברקע איזה שהיא מחשבה שאולי אנחנו בכל זאת לא רואים את כל התמונה של יום כיפור.

הרבה מכוניות זרמו באיילון מאז והילדים שלי כבר גדולים, אבל למחשבות שהיו פעם מצאתי תשובה בחכמת הקבלה. הצום, לדוגמא, פעולה שרוב הישראלים, כולל מי שלא מגדיר את עצמו דתי, מבצע בחג. חכמת הקבלה מתנגדת לסיגופים, והצום הוא "תרגיל" שמטרתו להראות איך אדם מבצע פעולה שנקראת "צמצום" על הרצונות שלו, בדרכו למצב שבו הוא מפסיק לקבל תענוג בצורה אגואיסטית. כל מי שקורא את החדשות היומיות אפילו בצורה מרפרפת יכול להבין את החשיבות של גישה כזו להמשך הישרדות האדם.

סליחות, בגדים לבנים, תקיעה בשופר ועוד מנהגים שאנחנו מקיימים ביום כיפור הם כולם סימנים ותרגול למצבים רוחניים, ממש כמו הצום. אז בחג השנה נקיים את כל המנהגים האלה בשמחה וגם נזכור מה עומד מאחורי המנהגים וכך לכולנו תהיה שנה חדשה טובה באמת.

ביום הכיפורים קוראים בבית הכנסת מפטיר יונה. וזהו סיפור המעשה: האל מצווה על יונה הנביא ללכת לעיר נינוה ולבשר לתושביה כי עשו הרע בעיני אלוהים וכי עליהם להיתקן. יונה מסרב לשליחות האל ובורח דרך נמל יפו באוניה לתרשיש. בלב ים נקלעת האוניה לסערה. המלחים שנאבקו בים הגועש הטילו גורלות כדי לברר מי האשם בהתפרצות הסערה והגורל נופל על יונה. לשאלותיהם סיפר יונה שהוא בן לעם העברי וירא את ה' שממנו הוא בורח. המלחים פנו אל יונה ושאלוהו מה יעשו בו על מנת להרגיע את הים ויונה מורה להם לזרוק אותו לים.

המלחים מתלבטים. הם מנסים בשארית כוחותיהם לחתור ולהביא את כלי השיט לחוף, אולם כוחותיהם כלים. לבסוף הם משליכים את יונה למים, על מנת להשקיט את הסערה, אולם לפני כן הם נושאים תחינה: "אל נא נאבדה בנפש האיש הזה ואל תיתן עלינו דם נקי כי אתה ה' כאשר חפצת עשית". במים נבלע יונה על ידי דג גדול, יש גורסים, לויתן, ושהה בקרבו שלושה ימים ושלושה לילות. בזמן זה פונה יונה אל האל בתפילת הודיה ובתחינה לסליחה: "ואני בקול תודה אזבחה לך אשר נדרתי אשלמה ישועתי". האל מוחל ליונה ופונה אליו בשנית כדי שילך לנינוה.

יונה מוסר לתושבי נינוה שמקץ ארבעים ימים תיהפך העיר. תושבי העיר ובראשם המלך שבו בתשובה שלמה. הם חדלו מלחטוא, צמו והתפללו לאל. כך זכו במחילת האל. בשומעו על המחילה מבקש יונה מהאל להמיתו באומרו "טוב לי מותי מחיי". על פי מדרשי חז"ל כעס יונה על כך שנבואתו הוצגה ככלי ריק, כשלא התגשמה. יונה יוצא אל המדבר ובונה בו סוכה. ה' מקים שם את צמח הקיקיון ששימש כצל ליונה. לאחר מכן העלה תולעת שאכלה את הקיקיון. שוב ביקש יונה את מותו, ב"טוב לי מותי מחיי" כשהוא מתעלף מחום השמש. אז פנה אליו האל בדברים הבאים : "אתה חסת על הקיקיון, אשר לא עמלת בו ולא גדלתו, שבין לילה היה ובן לילה אבד, ואני לא אחוס על נינוה, העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם, אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, ובהמה רבה?!"

יש אומרים כי סיפורו של יונה נקרא ביום כיפור על מנת להראות כוחה של תשובה. יש גורסים כי נקרא על מנת להזכיר לנו שלא נצליח להימלט מתפקידנו ומייעודנו כעם ישראל, לספק לעולם דוגמא של חיים מתוך חיבור ואהבה. 

מעניין גם היחס בין יונה לבין "הגויים" בסיפור. מחויבות הספנים ליונה חודרת את הלב – מה קל יותר היה לספני הספינה מלהשליך את יונה מיד אל הים? אולם לא, הם מתלבטים ומתעקשים בשארית כוחם להביא את הספינה אל חוף מבטחים כאשר הם נלחמים כל עוד רוחם בם בהרי הגלים. רק משנואשו כליל הם משליכים את יונה הימה וגם זאת תוך כדי תפילה מעומק הלב לשמירתו ולהצלתו. 

גם אנשי נינוה ניצבים קרויים מול הנביא ופועלים מקטנם ועד גדלם, בכל מרצם לתיקון. אפילו מלכם יורד מכיסאו, מעביר אדרתו, מתכסה בשק ושם אפר על ראשו. הוא קורא לעם כולו וכולל בהוראתו אף את הבהמות, הצאן והבקר, שלא ירעו, לא יאכלו ולא ישתו, להדגיש את גודל המעמד.  

אם אמנם עם סגולה אנחנו, הרי שאנחנו מצווים לא לברוח מתפקידנו. עלינו להגשימו. לתיקון, ליתר חיבור ואהבה בקרב העמים כולם, בינם לביננו, ותחילה בקרבנו ממש. אנושות שלמה מחכה לתיקונה השלם, לתשובה ולרפואה השלמה בסבלנות ולעיתים בסבל אין קץ. הגיע הזמן לצאת מבטן הלוויתן. 

חגי ישראל הם באופן כללי אירועים משמחים, לכל חג יש את את המאכלים הייחודים לו שכמובן מגבירים עוד יותר את השמחה ואת מצב הרוח, כי זה כלל ידוע שיש קו ישר בין מצב הבטן למצב הרוח. יום הכיפורים, לעומת זאת, מאופיין בעיקר במנהגים שלא מעוררים באופן רגיל שמחה אצל בני אדם. ראשית כמובן יש את עניין הצום, איך שלא מסובבים את העניין, לא לאכול ולשתות יממה שלמה זה עניין לא פשוט ולא נעים ועוד קוראים לזה "חג". אז מה אנחנו מציינים ביום כיפור ולמה זה מלווה בפעולות שלא נעימות לנו בדרך כלל ?

באופן רגיל בני אדם מתוכנתים עם רצון מאוד חזק לקבל תענוג לעצמם, הרצון הזה הוא כל כך חזק עד שכמעט תמיד הוא מלווה בנזק שנגרם לאנשים אחרים. לפי חכמת הקבלה, זה הדבר היחיד שהבורא ברא באדם והוא נקרא "רצון לקבל". יתרה מזו, חכמת הקבלה מלמדת אותנו שאין לנו אפשרות לשנות את הטבע שלנו והרצון הזה יישאר אתנו לתמיד. העובדה הזו בולטת באופן מיוחד אצל אנשים, וגם ארגונים, שמנסים לעשות טוב לסביבה שלהם ובאופן עקבי לא מצליחים. יש דוגמאות מאד קיצוניות כאלה, אולי המפורסמת מכולם היא השלטון הקומוניסטי שאחת הסיסמאות שלו הייתה "לכל אדם לפי צרכיו". תעזבו רגע את מה שאנחנו יודעים היום על הקומוניזם, איזה מצב נפלא היה לנו אילו כל אדם היה מקבל את כל צרכיו! אז יש לנו את הרצון לקבל שלנו וחכמת הקבלה מסבירה לנו שאי אפשר לשנות אותו אבל אפשר לשנות את הכוונה שלו, וכך לעשות באמת טוב לסביבה שלנו. 

המנהג של צום ביום כיפור הוא תרגול של מצב שנקרא "צמצום", האדם מוותר על התענוג שלו באכילה וכך מתרגל מצב שבו הוא מוותר על תענוג לעצמו ומוכן לעשות פעולות לטובת הכלל. לכן, באופן חיצוני יום כיפור הוא חג לא שמח, אבל לפי חכמת הקבלה הפעולות שאנחנו עושים בו אמורות לגרום לנו בסופו של דבר שמחה מאד גדולה, וסוף סוף נוכל כל אחד לקבל באמת את כל צרכיו.