הזיכרון הראשון שלי של יום כיפור הוא אירוע די יבש בבית הכנסת אליו הייתי הולך עם אבי. אצבע אחת שלי הייתה בדף של סוף התפילה והייתי ממתין לראות איך מגיעים אליו באופן הקצר ביותר. תפילות יום כיפור הן אף פעם לא קצרות, לפעמים נראה שהחזן מקבל כסף לפי הזמן שהוא מצליח להוסיף לתפילה ולכן, מספר הפעמים שהצצתי בדף האחרון היה משמעותי. זה היה טרם היותי בשל לצום, וכל העניין היה לא ברור באופן אפילו יותר מבלבל משאר החגים.
כמה שנים קדימה, הילדים שלי גדלו מספיק על מנת לבצע את מסורת יום כיפור המרכזית בישראל בימינו. נכון, אתם מנחשים בדיוק מה הם עושים – רוכבים על אופניים. זה גם היה הרגע שבו הרגשתי שאולי בכל זאת יש משהו ביום כיפור מעבר לסלסולי החזן, משהו יותר עמוק. הילדים כמובן יצאו לרכיבה, בין היתר כי זה הזמן היחיד בשנה שבה אתה יכול לשלוח ילד לבד עם אופניים לכבישי העיר ולדעת בביטחון סביר שאף נהג לא ידרוס אותו. אבל תוך כדי הכנת האופניים למסעות ושילוח לדרך כל הזמן הייתה ברקע איזה שהיא מחשבה שאולי אנחנו בכל זאת לא רואים את כל התמונה של יום כיפור.
הרבה מכוניות זרמו באיילון מאז והילדים שלי כבר גדולים, אבל למחשבות שהיו פעם מצאתי תשובה בחכמת הקבלה. הצום, לדוגמא, פעולה שרוב הישראלים, כולל מי שלא מגדיר את עצמו דתי, מבצע בחג. חכמת הקבלה מתנגדת לסיגופים, והצום הוא "תרגיל" שמטרתו להראות איך אדם מבצע פעולה שנקראת "צמצום" על הרצונות שלו, בדרכו למצב שבו הוא מפסיק לקבל תענוג בצורה אגואיסטית. כל מי שקורא את החדשות היומיות אפילו בצורה מרפרפת יכול להבין את החשיבות של גישה כזו להמשך הישרדות האדם.
סליחות, בגדים לבנים, תקיעה בשופר ועוד מנהגים שאנחנו מקיימים ביום כיפור הם כולם סימנים ותרגול למצבים רוחניים, ממש כמו הצום. אז בחג השנה נקיים את כל המנהגים האלה בשמחה וגם נזכור מה עומד מאחורי המנהגים וכך לכולנו תהיה שנה חדשה טובה באמת.