מאמרים

בכל הדורות היו וישנם מקובלים נסתרים, שאיש אינו מכיר, שתפקידם לעשות תיקונים בעולם. זו עבודה שניתנה להם "מלמעלה", אחרי שהגיעו להשגה ולקשר עם הכוח העליון והם נשלחים לכאן, על מנת לבצע משימה. יודעי דבר מספרים כי תפקיד האנשים האלה הוא לשמור על איזון הכרחי כדי שלא נעלם, וכדי שכדור הארץ לא ייהרס מחמת פצצות גרעין, אסונות אקולוגיים, ואסונות טבע דוגמת מגפת הקורונה. אלא שכבר הגיע הזמן שבו אנשים רבים, ואני בכללם, נמשכים לרוחניות. לכן, בכל הדורות וגם היום, ישנם מקובלים שתפקידם ללמד את האנשים מה לעשות, איך להתקדם נכון.

ישנם אמצעים רבים שפותחו כדי שהאדם יוכל, באמצעות כל החושים שלו, לטעום קצת את טעם הרוחניות. אפשר להשיג ספרים, סרטים וסרטונים, שיעורים מוקלטים, מוסיקה קבלית, מהם יוכל האדם להתפעל ולהכיר את העולם הרוחני. למשל, אם אדם שומע מוסיקה של מקובל כמו בעל הסולם, שבה הוא מבטא התרגשות מרוחניות, די אם יאזין לה, וכבר יש לו קשר כלשהו עם דרגות רוחניות. באופן דומה, די אם יפתח ספר ויתחיל להתעניין בכתוב בו. עצם הקריאה והמאמץ המושקע בה, מושכים אל האדם תובנות חדשות ומחוללים בו שינוי. גם אם לא יבין דבר הרי שהקריאה יוצרת בו חסרון להשגה. הוא אינו צריך, ואינו יכול, להכריח את עצמו כי אין כפייה ברוחניות, כל אחד לומד כמה שלבו חפץ, והיכן שלבו חפץ.  

אין  מרשם לגבי מה שכל אחד צריך לעשות. לכל אחד יש שורש נשמה אחר ומקום המיוחד רק לו במערכת הבריאה.  אפשר רק להמליץ על האמצעים, כדי שאדם יבחר את המתאים לו וישתמש בהם. יהיו אלו מוסיקה, מאמרים, שיעורים מוקלטים, אתר אינטרנט או קבוצת לומדי קבלה. העיקר לשים את עצמו תחת "מפל מים" שיהיה עבורו מקור מים חיים, מקור להשפעה שתוכל באופן קבוע לשטוף אותו ולפתוח לו צוהר לצורה חדשה של תפיסת המציאות. 

היא החלק הטוב שבי, החכמה האלמותית, חכמת הקבלה הבראשיתית. זו שהיא אם כל ההתפתחות האנושית, זו שמדברת על אחדות ואיחוד בעם, בעמים, במערכת האלוהית. במערכת הטבע, המונעת מחוקים קבועים ומוחלטים שהביאונו עד הלום, עד התקופה הזאת של נפרדות ופילוג בעם ובאומות. חכמה המלמדת אותנו איך מעל כל הרגשות, מעל כל השנאות, מעל האיבה והדחייה שאנו חשים, מעל כל אלו – היא מלמדת אותנו לפצוח בחיבור, באהבת אדם, באהבת האומות, באחדות שהיא מעל הנפרדות.

למה היא החלק הטוב שבי? כי מאז ומתמיד חיפשתי את הדרך, את האופן, את המורה האולטימטיבי שילמדני את המשמעות, את הסיבה להיותי, להיותכם, להיותנו כאן כמשהו שהתגשם לגופים הפועלים בנפרדות, באני לעצמי כמשהו תבונתי בתוך ים של העדר תבונה.

לא היה בי שקט, לא שמחה, לא סיפוק שהוא מעבר לכאן ועכשיו. ויש, תודה לאל, המון סיבות לשמחה של הכאן ועכשיו. אבל המֵעֵבֶר לכאן ולעכשיו היה בי נסתר, היה נעלם. היתה בי אש שרצתה לגלות את השָׁם לא רק בחוש ראייה פשוט של הכאן ועכשיו אלא בעיניים של לב, של השָׁם.

לא שעכשיו הוא כבר גלוי ונהיר לי והגעתי לעומקה של החכמה, אבל יש לי סוף סוף שמחה לגעת, ואפילו במעט, עם חבריי לומדי חכמת הקבלה בעולמות עליונים, בפשר, בהרגשה של המעל, של הכוח האחד. בהבנה שהנפרדות זה טריק של בורא עולם, של זה שנתן תפקיד לכל פרט ופרט, לכל אומה ואומה, לכל גזע, צבע, מין ודת, לכל הדומם, הצומח, החי והאדם, לכולנו בנפרד  ולכולנו יחדיו. לעלות בחזרה, בעזרת אותה חכמה שמלמדת בשפתה המיוחדת לה, בשפה שמי מתאמץ להבינה ולהרגישה לאחדות שהיא מטרת הבריאה.

סוף סוף נתתי לחכמה את המקום של המורה, של בית הספר, של הדרך, של התקווה להיות זו שמלמדת אותנו הלכה למעשה איך להיות באחדות ובאהבה עם כל עמנו הנפלא. זה שאיבד את דרכו אמנם, אבל כעת מוכרח וחייב להתחבר בחזרה לאותה אהבה, ערבות, אחדות שתתממש בנו במהרה כדי שנהיה עם הסגולה, נושאי התפקיד הרם שלא בשביל עצמנו בלבד אלא כדי שנהיה צינור לאחדות לכל האנושות, לכל מערכת הטבע השלמה. למערכת שבורא עולם ברא בחכמה אלוהית אלמותית נצחית ועמוקה. 

המספר 2 הוא מספר מיוחד. זהו המספר הראשוני הזוגי היחיד. בנוסף לכך מייצג 2 משהו בסיסי בטבע, המסודר במקרים רבים בזוגות – בין בקשר של השלמה, כמו גבר ואישה, שההתחברות ביניהם מולידה ישות חדשה ובין בקשר של חזרה מתוך סימטריה – שתי ידיים, שתי רגליים, אוזניים, עיניים… תופעה ייחודית -2. כך גם שנת 2020, בה מופיעה הספרה 2. פעמיים. יחודית כי קרו בה דברים שלא חזו עיננו בעבר ושאין להם תקדים. מכאן ראשוניותה של השנה. מצד שני הייתה 2020 המשך ישיר של כל מה שידענו. אולי אפשר לומר שהייתה תרגיל בחיבור מחדש של כל מה שידענו עד כה. 

2 זוגות – מזכיר מיד את תיבת נוח: עלו בה זוגות זוגות, זוג מכל מין, כהבטחה להמשך, לקיום מחודש של החיים אחרי המבול. התיבה אצרה בתוכה מדגם "גנטי" לכל הבריאה, ממנו ניתן היה להחיות את העולם ששקע במים. אולי ניתן להתבונן כך ב- 2020. 2020 הביאה עמה אסון טבע, מגפה, בדומה למבול. 2020 חייבה אותנו גם להסתגר בד' אמות, בתיבה פיזית, ומכאן גם חברתית, תעסוקתית ונפשית. מה ניקח לתיבה הזו? מהו ה"קוד הגנטי" שנרצה לשמר ולהבטיח? ברור שאין לנו יותר ממה שיש לנו, יותר משעיננו רואות, אולם, נראה כי התיבה של 2020 מבקשת שנעלה את מה שיש לנו, זוגות זוגות, על מנת למצוא ביניהם את קו האמצע, את הדבר המשותף, שרק הוא יוכל לצאת לאוויר העולם כשיכלו המים על פני האדמה, כשתכלה הקורונה.

בתיבה של 2020  נצטרך כנראה לחבר אהבה ושנאה, תמימות לב עם רוע לב, רצון להיטיב עם הזולת עם רצון לקחת ממנו, להתעשר ולגדול עם חשבונו. איך עושים זאת? משימה לא פשוטה ל-2021 שתוסיף את הספרה "1" בקרוב למניין השנים. בכתה א' למדנו ש 1+1 הם 2. נראה שצו השעה הוא ללמוד הפעם איך יוצרים מאחד ועוד אחד – אחד,  כמו הורים המולידים ילד ומטפלים בו יחדיו במסירות. אולי באמת, המפתח לפתרון החידה היא המסירות, הדאגה המשותפת שלנו אחד לשני, שתוליד את הישות השלישית המקשרת על פני החילוקים בכוח האהבה, והלוואי וזו תהא הישות עמה נצא מהתיבה.  

פרק ראשון- סוקרטס, אתונה

סוקרטס היה מסתובב ברחובות אתונה, מחפש מישהו לדבר איתו. כל אדם, בלא קשר למעמדו, יחוסו, מקצועו, תוארו. באשר הוא אדם. רווחת הדעה שהיה עושה כן על מנת ללמד, על מנת להרצות את משנתו, להקנות דעת, מוסר ומידות טובות. אולם, לפי דעה אחרת, כך היה לומד. היה ניגש לאדם, או טוב מכך לקבוצת אנשים, ומתחיל לשוחח עימם ולברר איתם סוגיות שונות, מבלי שידע מה יוליד אותו בירור, מתוך פתיחות ומתוך חיפוש פנימי, בוער, אחרי האמת. סוקרטס מעולם לא העלה דבר על הכתב והאמרה הידועה שמייחסים לו היא "החוכמה האמיתית והיחידה היא לדעת שאתה לא יודע כלום",  וכמה חוכמה יש בה! איזו גאונות של ממש לפנות לכל אדם באשר הוא ולעשות איתו צינור משותף לגילוי האמת.

זו הייתה אף האמת של סוקרטס כאשר קרב אל שפתיו את כוס הרעל לאחר שבית המשפט בן 500 האתונאים גזר את מותו באשמה של אי מתן כבוד לאלים והשחתת הנוער. תלמידיו הציעו לו להימלט מהכלא אולם סוקרטס טען שאינו יכול להפר את החוזה בינו לחוקי המדינה, לאחר שכל חייו נהנה מהם ובחר לקבלם. אף במותו החיל על עצמו את דעת הרבים, את האמת. 

פרק שני: סוכות – אושפיזין

בחג הסוכות ואף בחגים ובמועדים רבים אחרים אנחנו מצווים להכניס אורחים לביתנו או לסוכתנו, לחגוג את החג בקרבתם הפיסית. על פי חכמת הקבלה האושפיזין הם אורחים המייצגים שבע הארות מיוחדות שמתקנות את הרצון ומאירות בו בכל אחד מימי החג. אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף, דוד, כל אחד מהם הארה מיוחדת, שכנגד אחת מהספירות, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, שהן חלקי הנשמה הכללית והמצויות, למעשה, בכל פרט של המציאות. ההתכללות בכל אחת ואחת מההארות השונות מתקנת את נשמת האדם כחלק מהנשמה הכללית. מתוך שכל מנהג קשור לעולם הרוחני בדרך של ענף לשורשו, הרי שכינון קשר נכון, יפה, לבבי ואוהב עם האורחים שאנו מכניסים לסוכה מתקן את נשמתנו, שכך אנו זוכים בהארתם.    

פרק שלישי: התקרבות לאמת

סוקרטס הבין היטב את שיטתו וגם רבותינו ומקורותינו כיוונו אותנו בהוראתם ללא ספק למקור, לאמת. אמנם יש ערך בהתבוננות פנימית, בשקט, עם עצמנו, אולם ערכה רב לאין שיעור כאשר נעשית עם ולעיתים מול אנשים אחרים. אם נגלה אותה שקדנות סוקרטית לאורחינו, נכניסם לסוכתנו, נקרבם לליבנו, ימצאו השכל והלב את דרכם אל האמת. כולנו חלקים מאותו שלם, מאותה נשמה כללית.  רק הקשר ביננו, הבירור המשותף שהוא מביא במוח ובלב יכול לקדם אותנו אל האמת של הלב, -האהבה- ואל האמת של השכל-  ההשגה. בעצם, הרי שתיהן- האהבה וההשגה- מתלבשות זו בזו כשני חלקים של אותו שלם.

מלחמת יום הכיפורים חשפה את מדינת ישראל במערומיה. צבא לא מוכן, מחסני חירום ריקים, מנהיגות זחוחה שמתעלמת ממידע של גורמי המודיעין, קונספציה מוטעית שנבנתה מאז מלחמת ששת הימים שאנחנו כל כך חזקים ומוצלחים ששום דבר לא יכול לקרות לנו. המלחמה הזו הולידה חשבון נפש עמוק, שאת לקחיו המשיכו ליישם גם שנים אחר כך. 

את שירותי בחיל המודיעין התחלתי כ-10 שנים לאחר אותה מלחמה, אבל גם אותי לימדו מהיום הראשון את לקחי המלחמה, לימדו אותי מהם סימנים המעידים שהאויב מתכנן לתקוף, ועל מה צריך לדווח באופן דחוף, כל אלה היו לקחי אותה מלחמה לאחר חשבון נפש עמוק בקהילת המודיעין ובצבא, לקחים שמיושמים עד היום. 

באופן דומה חושפת מגפת הקורונה כשלים גדולים בחברה הישראלית. תמיד התגאינו בזה שבעת מלחמה כולנו מתאחדים, עוזרים זה לזה ונרתמים כאיש אחד למשימה הלאומית. כמו אותה ממשלה בשנת 1973 אנחנו מתעלמים מכל סימני האזהרה. מתעלמים ממי שלא לובשים מסכות, ממי שבוחר לא להיכנס לבידוד, מאלו שממשיכים לקיים מסיבות, וחתונות המוניות. אלו סימנים מעידים לשבר עמוק בחברה. 'זה שום דבר' אנחנו אומרים לעצמנו, 'הרי לנו זה לא יקרה, הכול יהיה בסדר אין מה לדאוג'. אנחנו דוחים את כל העדויות הברורות, את הכתובת על הקיר באותה יהירות ידועה שכמעט גרמה לחורבן המדינה שלנו בעבר. 

כמו אחרי מלחמת יום כיפור, אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש לאומי, לעבור את יום הכיפורים המשותף שלנו, להכיר במצב כמו שהוא, והכי חשוב להסיק מסקנות ולבצע שינויים בשטח. שינויים בשיח הציבורי, שינויים בתוכנית הלימודים, שינויים בדרך שאנחנו תופסים את עצמנו כאדם שחי בחברה שבה כולנו תלויים זה בזה. הפעם זה לא רק יום כיפור של צמרת הצבא, או צמרת המדינה, כל אזרח ואזרח הוא שותף, כל אחד יכול להדביק אחרים במחלה, אפילו אם אין לו שום תסמינים. כמו שמלחמת יום הכיפורים גרמה לשינוי עמוק בקהילת המודיעין כך גם יום הכיפורים של הקורונה צריך לגרום לנו לשינוי עמוק ביחסים בחברה שלנו.   

יש לי המון שאלות על עניין הסליחות. אני יוצאת מנקודת הנחה שאנחנו תוצאה של הגנים שלנו, הסביבה בה גדלנו והחינוך שקיבלנו. שכמעט כל הבחירות שלנו בחיים ללא יוצא מן הכלל הן כנראה לא באמת שלנו, כי אחרי הכול הן תוצאה של שלושת הפרמטרים שציינתי למעלה. אז על מה עלינו להתחרט ולהצטער? יש לנו בכלל שליטה על משהו? אפילו המחשבות שלנו הן ברוב המקרים תוצאה של הדור בו גדלנו, הערכים הנהוגים באותה סביבה והנטייה המולדת שלנו להיות טיפוס אנרגטי או מלנכולי וכן הלאה. 

ובכל זאת, בכל שנה מא' באלול עד י' בתשרי אנחנו בתקופת סליחות. בסידור זהו נוסח הווידוי: "אשמנו. בגדנו. גזלנו. דיברנו דופי. העוינו. והרשענו. זדנו. חמסנו. טפלנו שקר. יעצנו רע. כיזבנו. לצנו. מרדנו. ניאצנו. סררנו. עווינו. פשענו. צררנו. קישינו עורף. רשענו. שיחתנו. תיעבנו. תעינו. תעתענו." – חתיכת וידוי רציני, בעיקר אצל אלה שמאמינים ש"אין עוד מלבדו". אם אין עוד מלבדו אז מי אני ומה באמת אני יכולה לעשות? האם אני באמת מרגישה שאשמתי, בגדתי, גזלתי, הרשעתי, זדתי וכולי, או שמא הכול זה מהשפה אל החוץ, ורק כי כתוב ככה אז אני מדקלמת את הדברים ללא כל רגש שייכות או רלוונטיות אליי?

הרמב"ם כתב במשנה, הלכות תשובה כך: "כיצד מתודין? אומר: 'אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך הרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה' וזהו עיקרו של וידוי וכל המרבה להתוודות ומאריך בעניין זה הרי זה משובח." – כלומר, הווידוי בלבד לא מכפר על החטאים שעשיתי, אלא הוא חלק מתהליך הכולל גם את עזיבת החטא, כלומר שעליי להפסיק לעשותו בפועל ולנקוט פעולות כדי להתרחק ממנו. אם אפשר, להתחרט עליו ולקבל על עצמי שלא אחטא שוב בעתיד.

די מפחיד, כי כמה פעמים הבטחתי לעצמי לא לחזור על טעות מסוימת, ומשום מה הטעות לעולם חוזרת, מיליוני פעמים הבטחתי לעצמי שאעשה דברים שהתחלתי לעשות והפסקתי בלי לסיים, אז איך אני אמורה להבטיח שעליי להפסיק לעשות משהו בפועל מעתה ועד עולם? הרי אני לא מסוגלת לעמוד כמעט בשום הבטחה שאני מבטיחה לעצמי. גם אם זה ממש חשוב לי אני לא תמיד מצליחה. גם אם אני ממש ממש מתחרטת וכועסת על עצמי.

כל כך הרבה פעמים הבטחתי לעצמי שלא אצעק על הילדים שלי, שתמיד אדבר אליהם בגובה העיניים עם הסברים מפורטים, עם המון רגש ואהבה ואז בא מצב מהחיים שמעמיד אותי בלחצים ואני מוצאת את עצמי שוב עושה מה שהתחננתי והתפללתי שלא אעשה שוב. והכל ללא שליטה בעצם.

אז על מה עליי לבקש סליחה? הדבר היחיד שנותר לי הוא להתפלל לאותו כוח עליון שברא אותי שישנה אותי, כי בכוחות עצמי אני לא מסוגלת. מרגישה שבסופו של דבר החטא הוא לא במי שאני, אלא במי שאני מסכימה להיות.