מגיל 15 אני צמה כי ככה ההורים עשו. לא שאלתי שאלות ולא עניין אותי למה צמים. ככל שהשנים עברו התחילו שאלות ובירורים. למה? בשביל מה? מה המשמעות? בחיפוש אחרי תשובות הגעתי לחכמת הקבלה, ששפכה עבורי אור על משמעות הסליחה בערב יום כיפור.
חכמת הקבלה מסבירה ש"סליחה" איננה סתם בקשה, אלא בקשה לשינוי. מעין זעקה שבאה מעומק הלב. כשאדם מגלה שהוא פועל רק כדי לנצל את הזולת לטובתו, דווקא אז, פורצת מתוך ליבו הסליחה, הבקשה, שיבוא השינוי ביחסו כלפי אחרים. שינוי היחס מניצול ושנאה ליחס של התחשבות הדדית.
כדי שנראה שינוי בהתנהגות הילדים יש להתחיל בנו, המבוגרים. אז דקה לפני שאנו פונים אחד לשני ומבקשים "סליחה" ביום כיפור בואו נבקש עמוק בלב לעבור שינוי ביחסינו לאחרים. שינוי אותו חוכמת הקבלה יכולה ללמד אותנו שלב אחר שלב. כשנתחיל ללמוד וליישם זאת, הילדים יעתיקו באופן טבעי דוגמה זו מאיתנו וילמדו להתייחס מחדש לחבריהם. אולי אז נראה שהחברה שלנו מתחילה לעבור שינוי.
בדרך כלל נהוג ביום כיפור להיזכר בכל החטאים של השנה שעברה, אולם אין טעם להתרכז בפעולות העבר, אלא כדאי להכיר במצבנו בהווה ולתכנן את מעשינו לעתיד. ההווה מראה לנו שאנו קשורים ומשפיעים אחד על שני כמו במשפחה, ולכן צעדנו לעתיד צריכים להיות להשתדל להרגיש שכל אדם בעולם הוא כחלק מהמשפחה שלי, מתוך דאגה לכל המערכת להתחבר בינינו. לא נראה לי שיש לנו ברירה אחרת. בכל מקרה, שווה לנסות, לא?
יום כיפור אם כן מהווה שלב ביניים הכרחי בתהליך בניית הכלי הרוחני המתחיל בראש השנה ומסתיים בשמחת תורה. לא מדובר ביום עצוב. ביום הכיפורים נחתם השלב הראשון בו מכיר המקובל את מגבלותיו וחותם את דרישתו לתיקון. מיד לאחר יום הכיפורים מתחיל התיקון ובסופו של חג הסוכות הוא זוכה לקבל אורות בכלי המתוקן. לכן, הוא שמח בשמחת התורה, שמחת האור. צום מועיל לכולם ושנצליח להגיע לבקשה הנכונה עבור תיקון כללי.