חדשות השופר בישראל

המספר 2 הוא מספר מיוחד. זהו המספר הראשוני הזוגי היחיד. בנוסף לכך מייצג 2 משהו בסיסי בטבע, המסודר במקרים רבים בזוגות – בין בקשר של השלמה, כמו גבר ואישה, שההתחברות ביניהם מולידה ישות חדשה ובין בקשר של חזרה מתוך סימטריה – שתי ידיים, שתי רגליים, אוזניים, עיניים… תופעה ייחודית -2. כך גם שנת 2020, בה מופיעה הספרה 2. פעמיים. יחודית כי קרו בה דברים שלא חזו עיננו בעבר ושאין להם תקדים. מכאן ראשוניותה של השנה. מצד שני הייתה 2020 המשך ישיר של כל מה שידענו. אולי אפשר לומר שהייתה תרגיל בחיבור מחדש של כל מה שידענו עד כה. 

2 זוגות – מזכיר מיד את תיבת נוח: עלו בה זוגות זוגות, זוג מכל מין, כהבטחה להמשך, לקיום מחודש של החיים אחרי המבול. התיבה אצרה בתוכה מדגם "גנטי" לכל הבריאה, ממנו ניתן היה להחיות את העולם ששקע במים. אולי ניתן להתבונן כך ב- 2020. 2020 הביאה עמה אסון טבע, מגפה, בדומה למבול. 2020 חייבה אותנו גם להסתגר בד' אמות, בתיבה פיזית, ומכאן גם חברתית, תעסוקתית ונפשית. מה ניקח לתיבה הזו? מהו ה"קוד הגנטי" שנרצה לשמר ולהבטיח? ברור שאין לנו יותר ממה שיש לנו, יותר משעיננו רואות, אולם, נראה כי התיבה של 2020 מבקשת שנעלה את מה שיש לנו, זוגות זוגות, על מנת למצוא ביניהם את קו האמצע, את הדבר המשותף, שרק הוא יוכל לצאת לאוויר העולם כשיכלו המים על פני האדמה, כשתכלה הקורונה.

בתיבה של 2020  נצטרך כנראה לחבר אהבה ושנאה, תמימות לב עם רוע לב, רצון להיטיב עם הזולת עם רצון לקחת ממנו, להתעשר ולגדול עם חשבונו. איך עושים זאת? משימה לא פשוטה ל-2021 שתוסיף את הספרה "1" בקרוב למניין השנים. בכתה א' למדנו ש 1+1 הם 2. נראה שצו השעה הוא ללמוד הפעם איך יוצרים מאחד ועוד אחד – אחד,  כמו הורים המולידים ילד ומטפלים בו יחדיו במסירות. אולי באמת, המפתח לפתרון החידה היא המסירות, הדאגה המשותפת שלנו אחד לשני, שתוליד את הישות השלישית המקשרת על פני החילוקים בכוח האהבה, והלוואי וזו תהא הישות עמה נצא מהתיבה.  

פרק ראשון- סוקרטס, אתונה

סוקרטס היה מסתובב ברחובות אתונה, מחפש מישהו לדבר איתו. כל אדם, בלא קשר למעמדו, יחוסו, מקצועו, תוארו. באשר הוא אדם. רווחת הדעה שהיה עושה כן על מנת ללמד, על מנת להרצות את משנתו, להקנות דעת, מוסר ומידות טובות. אולם, לפי דעה אחרת, כך היה לומד. היה ניגש לאדם, או טוב מכך לקבוצת אנשים, ומתחיל לשוחח עימם ולברר איתם סוגיות שונות, מבלי שידע מה יוליד אותו בירור, מתוך פתיחות ומתוך חיפוש פנימי, בוער, אחרי האמת. סוקרטס מעולם לא העלה דבר על הכתב והאמרה הידועה שמייחסים לו היא "החוכמה האמיתית והיחידה היא לדעת שאתה לא יודע כלום",  וכמה חוכמה יש בה! איזו גאונות של ממש לפנות לכל אדם באשר הוא ולעשות איתו צינור משותף לגילוי האמת.

זו הייתה אף האמת של סוקרטס כאשר קרב אל שפתיו את כוס הרעל לאחר שבית המשפט בן 500 האתונאים גזר את מותו באשמה של אי מתן כבוד לאלים והשחתת הנוער. תלמידיו הציעו לו להימלט מהכלא אולם סוקרטס טען שאינו יכול להפר את החוזה בינו לחוקי המדינה, לאחר שכל חייו נהנה מהם ובחר לקבלם. אף במותו החיל על עצמו את דעת הרבים, את האמת. 

פרק שני: סוכות – אושפיזין

בחג הסוכות ואף בחגים ובמועדים רבים אחרים אנחנו מצווים להכניס אורחים לביתנו או לסוכתנו, לחגוג את החג בקרבתם הפיסית. על פי חכמת הקבלה האושפיזין הם אורחים המייצגים שבע הארות מיוחדות שמתקנות את הרצון ומאירות בו בכל אחד מימי החג. אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף, דוד, כל אחד מהם הארה מיוחדת, שכנגד אחת מהספירות, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, שהן חלקי הנשמה הכללית והמצויות, למעשה, בכל פרט של המציאות. ההתכללות בכל אחת ואחת מההארות השונות מתקנת את נשמת האדם כחלק מהנשמה הכללית. מתוך שכל מנהג קשור לעולם הרוחני בדרך של ענף לשורשו, הרי שכינון קשר נכון, יפה, לבבי ואוהב עם האורחים שאנו מכניסים לסוכה מתקן את נשמתנו, שכך אנו זוכים בהארתם.    

פרק שלישי: התקרבות לאמת

סוקרטס הבין היטב את שיטתו וגם רבותינו ומקורותינו כיוונו אותנו בהוראתם ללא ספק למקור, לאמת. אמנם יש ערך בהתבוננות פנימית, בשקט, עם עצמנו, אולם ערכה רב לאין שיעור כאשר נעשית עם ולעיתים מול אנשים אחרים. אם נגלה אותה שקדנות סוקרטית לאורחינו, נכניסם לסוכתנו, נקרבם לליבנו, ימצאו השכל והלב את דרכם אל האמת. כולנו חלקים מאותו שלם, מאותה נשמה כללית.  רק הקשר ביננו, הבירור המשותף שהוא מביא במוח ובלב יכול לקדם אותנו אל האמת של הלב, -האהבה- ואל האמת של השכל-  ההשגה. בעצם, הרי שתיהן- האהבה וההשגה- מתלבשות זו בזו כשני חלקים של אותו שלם.

מלחמת יום הכיפורים חשפה את מדינת ישראל במערומיה. צבא לא מוכן, מחסני חירום ריקים, מנהיגות זחוחה שמתעלמת ממידע של גורמי המודיעין, קונספציה מוטעית שנבנתה מאז מלחמת ששת הימים שאנחנו כל כך חזקים ומוצלחים ששום דבר לא יכול לקרות לנו. המלחמה הזו הולידה חשבון נפש עמוק, שאת לקחיו המשיכו ליישם גם שנים אחר כך. 

את שירותי בחיל המודיעין התחלתי כ-10 שנים לאחר אותה מלחמה, אבל גם אותי לימדו מהיום הראשון את לקחי המלחמה, לימדו אותי מהם סימנים המעידים שהאויב מתכנן לתקוף, ועל מה צריך לדווח באופן דחוף, כל אלה היו לקחי אותה מלחמה לאחר חשבון נפש עמוק בקהילת המודיעין ובצבא, לקחים שמיושמים עד היום. 

באופן דומה חושפת מגפת הקורונה כשלים גדולים בחברה הישראלית. תמיד התגאינו בזה שבעת מלחמה כולנו מתאחדים, עוזרים זה לזה ונרתמים כאיש אחד למשימה הלאומית. כמו אותה ממשלה בשנת 1973 אנחנו מתעלמים מכל סימני האזהרה. מתעלמים ממי שלא לובשים מסכות, ממי שבוחר לא להיכנס לבידוד, מאלו שממשיכים לקיים מסיבות, וחתונות המוניות. אלו סימנים מעידים לשבר עמוק בחברה. 'זה שום דבר' אנחנו אומרים לעצמנו, 'הרי לנו זה לא יקרה, הכול יהיה בסדר אין מה לדאוג'. אנחנו דוחים את כל העדויות הברורות, את הכתובת על הקיר באותה יהירות ידועה שכמעט גרמה לחורבן המדינה שלנו בעבר. 

כמו אחרי מלחמת יום כיפור, אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש לאומי, לעבור את יום הכיפורים המשותף שלנו, להכיר במצב כמו שהוא, והכי חשוב להסיק מסקנות ולבצע שינויים בשטח. שינויים בשיח הציבורי, שינויים בתוכנית הלימודים, שינויים בדרך שאנחנו תופסים את עצמנו כאדם שחי בחברה שבה כולנו תלויים זה בזה. הפעם זה לא רק יום כיפור של צמרת הצבא, או צמרת המדינה, כל אזרח ואזרח הוא שותף, כל אחד יכול להדביק אחרים במחלה, אפילו אם אין לו שום תסמינים. כמו שמלחמת יום הכיפורים גרמה לשינוי עמוק בקהילת המודיעין כך גם יום הכיפורים של הקורונה צריך לגרום לנו לשינוי עמוק ביחסים בחברה שלנו.   

יש לי המון שאלות על עניין הסליחות. אני יוצאת מנקודת הנחה שאנחנו תוצאה של הגנים שלנו, הסביבה בה גדלנו והחינוך שקיבלנו. שכמעט כל הבחירות שלנו בחיים ללא יוצא מן הכלל הן כנראה לא באמת שלנו, כי אחרי הכול הן תוצאה של שלושת הפרמטרים שציינתי למעלה. אז על מה עלינו להתחרט ולהצטער? יש לנו בכלל שליטה על משהו? אפילו המחשבות שלנו הן ברוב המקרים תוצאה של הדור בו גדלנו, הערכים הנהוגים באותה סביבה והנטייה המולדת שלנו להיות טיפוס אנרגטי או מלנכולי וכן הלאה. 

ובכל זאת, בכל שנה מא' באלול עד י' בתשרי אנחנו בתקופת סליחות. בסידור זהו נוסח הווידוי: "אשמנו. בגדנו. גזלנו. דיברנו דופי. העוינו. והרשענו. זדנו. חמסנו. טפלנו שקר. יעצנו רע. כיזבנו. לצנו. מרדנו. ניאצנו. סררנו. עווינו. פשענו. צררנו. קישינו עורף. רשענו. שיחתנו. תיעבנו. תעינו. תעתענו." – חתיכת וידוי רציני, בעיקר אצל אלה שמאמינים ש"אין עוד מלבדו". אם אין עוד מלבדו אז מי אני ומה באמת אני יכולה לעשות? האם אני באמת מרגישה שאשמתי, בגדתי, גזלתי, הרשעתי, זדתי וכולי, או שמא הכול זה מהשפה אל החוץ, ורק כי כתוב ככה אז אני מדקלמת את הדברים ללא כל רגש שייכות או רלוונטיות אליי?

הרמב"ם כתב במשנה, הלכות תשובה כך: "כיצד מתודין? אומר: 'אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך הרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה' וזהו עיקרו של וידוי וכל המרבה להתוודות ומאריך בעניין זה הרי זה משובח." – כלומר, הווידוי בלבד לא מכפר על החטאים שעשיתי, אלא הוא חלק מתהליך הכולל גם את עזיבת החטא, כלומר שעליי להפסיק לעשותו בפועל ולנקוט פעולות כדי להתרחק ממנו. אם אפשר, להתחרט עליו ולקבל על עצמי שלא אחטא שוב בעתיד.

די מפחיד, כי כמה פעמים הבטחתי לעצמי לא לחזור על טעות מסוימת, ומשום מה הטעות לעולם חוזרת, מיליוני פעמים הבטחתי לעצמי שאעשה דברים שהתחלתי לעשות והפסקתי בלי לסיים, אז איך אני אמורה להבטיח שעליי להפסיק לעשות משהו בפועל מעתה ועד עולם? הרי אני לא מסוגלת לעמוד כמעט בשום הבטחה שאני מבטיחה לעצמי. גם אם זה ממש חשוב לי אני לא תמיד מצליחה. גם אם אני ממש ממש מתחרטת וכועסת על עצמי.

כל כך הרבה פעמים הבטחתי לעצמי שלא אצעק על הילדים שלי, שתמיד אדבר אליהם בגובה העיניים עם הסברים מפורטים, עם המון רגש ואהבה ואז בא מצב מהחיים שמעמיד אותי בלחצים ואני מוצאת את עצמי שוב עושה מה שהתחננתי והתפללתי שלא אעשה שוב. והכל ללא שליטה בעצם.

אז על מה עליי לבקש סליחה? הדבר היחיד שנותר לי הוא להתפלל לאותו כוח עליון שברא אותי שישנה אותי, כי בכוחות עצמי אני לא מסוגלת. מרגישה שבסופו של דבר החטא הוא לא במי שאני, אלא במי שאני מסכימה להיות.

לאחד מבתי הכנסת בעיירה באירופה, לפני שנים רבות, בעיצומו של יום הכיפורים לקראת תפילת נעילה, הגיע בחור לא מלומד שאינו יודע לקרוא. הבחור מאוד רצה להשתתף בתפילות אבל היות שלא ידע לקרוא ולהתפלל בחר בדרך היחידה שהרגיש להביע את תפילתו. הבחור שרק שריקה חזקה וארוכה. כל המתפללים עצרו את תפילתם והחלו לגעור בבחור. הרב השתיק אותם ואמר שהשריקה של הבחור מעומק ליבו היא התפילה האמיתית הפותחת שערי שמים.

במסורת היהודית יום הכיפורים נחשב ליום קדוש במיוחד בו הבורא שומע את תפילות האנשים. גם אנשים שאינם דתיים מוזמנים ביום הכיפורים לקיים את מנהגי החג ולהתפלל ואז הבורא מכפר להם על החטאים שלהם. מנהגי יום כיפור – צום, איסור רחצה, איסור נעילת נעלי עור, איסור על קיום יחסי אישות וכן סיכה של הגוף בשמן. הסיגופים האלה מהווים סמל לרצון האדם שהאל יכפר על חטאיו. יום הכיפורים על פי המסורת מכפר רק על חטאים כלפי האל ולא חטאים בין אדם לחברו. 

חוכמת הקבלה מלמדת אותנו שיום הכיפורים הינו עוד שלב תיקון האדם במדרגה הרוחנית בה הוא נמצא כדי לעלות למדרגה הבאה, עד שישלים את כל סולם המדרגות הרוחניות הכולל 125 מדרגות. אדם על פי חכמת הקבלה נברא עם רצון לקבל על מנת לקבל או במילים אחרות אגו. כדי להגיע למימוש מטרת הבריאה, שהיא גילוי הבורא לנבראיו בעולם הזה. האדם צריך לרכוש תכונות מתאימות לכך או בשפת הקבלה זה נקרא כלי.

יום כיפור על פי מקובלים הינו יום שמח. הסיבה לכך שהאדם מגלה את התכונה המפריעה לו להגיע למטרת הבריאה שהוא האגואיזם שלו. יום כיפור עם כל האיסורים שהאדם מקבל על עצמו הם נקראים בחכמת הקבלה בשם צמצום. צמצום האגו מאפשר לאדם להתחיל ליצור קשר חיובי ולא אגואיסטי עם הסביבה הרוחנית בה הוא נמצא. קשר כזה יוביל אח"כ לבניית חיבור בינו לבין עוד תשעה חברים שביחד יבנו מבנה רוחני הנקרא פרצוף. תהליך בניית הפרצוף מתואר בשלב הבא של התיקון אותו מסמל חג סוכות. חג שמח.

מגיל 15 אני צמה כי ככה ההורים עשו. לא שאלתי שאלות ולא עניין אותי למה צמים. ככל שהשנים עברו התחילו שאלות ובירורים. למה? בשביל מה? מה המשמעות? בחיפוש אחרי תשובות הגעתי לחכמת הקבלה, ששפכה עבורי אור על משמעות הסליחה בערב יום כיפור.

חכמת הקבלה מסבירה ש"סליחה" איננה סתם בקשה, אלא בקשה לשינוי. מעין זעקה שבאה מעומק הלב. כשאדם מגלה שהוא פועל רק כדי לנצל את הזולת לטובתו, דווקא אז, פורצת מתוך ליבו הסליחה, הבקשה, שיבוא השינוי ביחסו כלפי אחרים. שינוי היחס מניצול ושנאה ליחס של התחשבות הדדית. 

כדי שנראה שינוי בהתנהגות הילדים יש להתחיל בנו, המבוגרים. אז דקה לפני שאנו פונים אחד לשני ומבקשים "סליחה" ביום כיפור בואו נבקש עמוק בלב לעבור שינוי ביחסינו לאחרים. שינוי אותו חוכמת הקבלה יכולה ללמד אותנו שלב אחר שלב. כשנתחיל ללמוד וליישם זאת, הילדים יעתיקו באופן טבעי דוגמה זו מאיתנו וילמדו להתייחס מחדש לחבריהם. אולי אז נראה שהחברה שלנו מתחילה לעבור שינוי.

בדרך כלל נהוג ביום כיפור להיזכר בכל החטאים של השנה שעברה, אולם אין טעם להתרכז בפעולות העבר, אלא כדאי להכיר במצבנו בהווה ולתכנן את מעשינו לעתיד. ההווה מראה לנו שאנו קשורים ומשפיעים אחד על שני כמו במשפחה, ולכן צעדנו לעתיד צריכים להיות להשתדל להרגיש שכל אדם בעולם הוא כחלק מהמשפחה שלי, מתוך דאגה לכל המערכת להתחבר בינינו. לא נראה לי שיש לנו ברירה אחרת. בכל מקרה, שווה לנסות, לא?

יום כיפור אם כן מהווה שלב ביניים הכרחי בתהליך בניית הכלי הרוחני המתחיל בראש השנה ומסתיים בשמחת תורה. לא מדובר ביום עצוב. ביום הכיפורים נחתם השלב הראשון בו מכיר המקובל את מגבלותיו וחותם את דרישתו לתיקון. מיד לאחר יום הכיפורים מתחיל התיקון ובסופו של חג הסוכות הוא זוכה לקבל אורות בכלי המתוקן. לכן, הוא שמח בשמחת התורה, שמחת האור. צום מועיל לכולם ושנצליח להגיע לבקשה הנכונה עבור תיקון כללי.