היא החלק הטוב שבי, החכמה האלמותית, חכמת הקבלה הבראשיתית. זו שהיא אם כל ההתפתחות האנושית, זו שמדברת על אחדות ואיחוד בעם, בעמים, במערכת האלוהית. במערכת הטבע, המונעת מחוקים קבועים ומוחלטים שהביאונו עד הלום, עד התקופה הזאת של נפרדות ופילוג בעם ובאומות. חכמה המלמדת אותנו איך מעל כל הרגשות, מעל כל השנאות, מעל האיבה והדחייה שאנו חשים, מעל כל אלו – היא מלמדת אותנו לפצוח בחיבור, באהבת אדם, באהבת האומות, באחדות שהיא מעל הנפרדות.
למה היא החלק הטוב שבי? כי מאז ומתמיד חיפשתי את הדרך, את האופן, את המורה האולטימטיבי שילמדני את המשמעות, את הסיבה להיותי, להיותכם, להיותנו כאן כמשהו שהתגשם לגופים הפועלים בנפרדות, באני לעצמי כמשהו תבונתי בתוך ים של העדר תבונה.
לא היה בי שקט, לא שמחה, לא סיפוק שהוא מעבר לכאן ועכשיו. ויש, תודה לאל, המון סיבות לשמחה של הכאן ועכשיו. אבל המֵעֵבֶר לכאן ולעכשיו היה בי נסתר, היה נעלם. היתה בי אש שרצתה לגלות את השָׁם לא רק בחוש ראייה פשוט של הכאן ועכשיו אלא בעיניים של לב, של השָׁם.
לא שעכשיו הוא כבר גלוי ונהיר לי והגעתי לעומקה של החכמה, אבל יש לי סוף סוף שמחה לגעת, ואפילו במעט, עם חבריי לומדי חכמת הקבלה בעולמות עליונים, בפשר, בהרגשה של המעל, של הכוח האחד. בהבנה שהנפרדות זה טריק של בורא עולם, של זה שנתן תפקיד לכל פרט ופרט, לכל אומה ואומה, לכל גזע, צבע, מין ודת, לכל הדומם, הצומח, החי והאדם, לכולנו בנפרד ולכולנו יחדיו. לעלות בחזרה, בעזרת אותה חכמה שמלמדת בשפתה המיוחדת לה, בשפה שמי מתאמץ להבינה ולהרגישה לאחדות שהיא מטרת הבריאה.
סוף סוף נתתי לחכמה את המקום של המורה, של בית הספר, של הדרך, של התקווה להיות זו שמלמדת אותנו הלכה למעשה איך להיות באחדות ובאהבה עם כל עמנו הנפלא. זה שאיבד את דרכו אמנם, אבל כעת מוכרח וחייב להתחבר בחזרה לאותה אהבה, ערבות, אחדות שתתממש בנו במהרה כדי שנהיה עם הסגולה, נושאי התפקיד הרם שלא בשביל עצמנו בלבד אלא כדי שנהיה צינור לאחדות לכל האנושות, לכל מערכת הטבע השלמה. למערכת שבורא עולם ברא בחכמה אלוהית אלמותית נצחית ועמוקה.