יום הכיפורים של הקורונה

מלחמת יום הכיפורים חשפה את מדינת ישראל במערומיה. צבא לא מוכן, מחסני חירום ריקים, מנהיגות זחוחה שמתעלמת ממידע של גורמי המודיעין, קונספציה מוטעית שנבנתה מאז מלחמת ששת הימים שאנחנו כל כך חזקים ומוצלחים ששום דבר לא יכול לקרות לנו. המלחמה הזו הולידה חשבון נפש עמוק, שאת לקחיו המשיכו ליישם גם שנים אחר כך. 

את שירותי בחיל המודיעין התחלתי כ-10 שנים לאחר אותה מלחמה, אבל גם אותי לימדו מהיום הראשון את לקחי המלחמה, לימדו אותי מהם סימנים המעידים שהאויב מתכנן לתקוף, ועל מה צריך לדווח באופן דחוף, כל אלה היו לקחי אותה מלחמה לאחר חשבון נפש עמוק בקהילת המודיעין ובצבא, לקחים שמיושמים עד היום. 

באופן דומה חושפת מגפת הקורונה כשלים גדולים בחברה הישראלית. תמיד התגאינו בזה שבעת מלחמה כולנו מתאחדים, עוזרים זה לזה ונרתמים כאיש אחד למשימה הלאומית. כמו אותה ממשלה בשנת 1973 אנחנו מתעלמים מכל סימני האזהרה. מתעלמים ממי שלא לובשים מסכות, ממי שבוחר לא להיכנס לבידוד, מאלו שממשיכים לקיים מסיבות, וחתונות המוניות. אלו סימנים מעידים לשבר עמוק בחברה. 'זה שום דבר' אנחנו אומרים לעצמנו, 'הרי לנו זה לא יקרה, הכול יהיה בסדר אין מה לדאוג'. אנחנו דוחים את כל העדויות הברורות, את הכתובת על הקיר באותה יהירות ידועה שכמעט גרמה לחורבן המדינה שלנו בעבר. 

כמו אחרי מלחמת יום כיפור, אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש לאומי, לעבור את יום הכיפורים המשותף שלנו, להכיר במצב כמו שהוא, והכי חשוב להסיק מסקנות ולבצע שינויים בשטח. שינויים בשיח הציבורי, שינויים בתוכנית הלימודים, שינויים בדרך שאנחנו תופסים את עצמנו כאדם שחי בחברה שבה כולנו תלויים זה בזה. הפעם זה לא רק יום כיפור של צמרת הצבא, או צמרת המדינה, כל אזרח ואזרח הוא שותף, כל אחד יכול להדביק אחרים במחלה, אפילו אם אין לו שום תסמינים. כמו שמלחמת יום הכיפורים גרמה לשינוי עמוק בקהילת המודיעין כך גם יום הכיפורים של הקורונה צריך לגרום לנו לשינוי עמוק ביחסים בחברה שלנו.