שנת 2020 ותיבת נוח

המספר 2 הוא מספר מיוחד. זהו המספר הראשוני הזוגי היחיד. בנוסף לכך מייצג 2 משהו בסיסי בטבע, המסודר במקרים רבים בזוגות – בין בקשר של השלמה, כמו גבר ואישה, שההתחברות ביניהם מולידה ישות חדשה ובין בקשר של חזרה מתוך סימטריה – שתי ידיים, שתי רגליים, אוזניים, עיניים… תופעה ייחודית -2. כך גם שנת 2020, בה מופיעה הספרה 2. פעמיים. יחודית כי קרו בה דברים שלא חזו עיננו בעבר ושאין להם תקדים. מכאן ראשוניותה של השנה. מצד שני הייתה 2020 המשך ישיר של כל מה שידענו. אולי אפשר לומר שהייתה תרגיל בחיבור מחדש של כל מה שידענו עד כה. 

2 זוגות – מזכיר מיד את תיבת נוח: עלו בה זוגות זוגות, זוג מכל מין, כהבטחה להמשך, לקיום מחודש של החיים אחרי המבול. התיבה אצרה בתוכה מדגם "גנטי" לכל הבריאה, ממנו ניתן היה להחיות את העולם ששקע במים. אולי ניתן להתבונן כך ב- 2020. 2020 הביאה עמה אסון טבע, מגפה, בדומה למבול. 2020 חייבה אותנו גם להסתגר בד' אמות, בתיבה פיזית, ומכאן גם חברתית, תעסוקתית ונפשית. מה ניקח לתיבה הזו? מהו ה"קוד הגנטי" שנרצה לשמר ולהבטיח? ברור שאין לנו יותר ממה שיש לנו, יותר משעיננו רואות, אולם, נראה כי התיבה של 2020 מבקשת שנעלה את מה שיש לנו, זוגות זוגות, על מנת למצוא ביניהם את קו האמצע, את הדבר המשותף, שרק הוא יוכל לצאת לאוויר העולם כשיכלו המים על פני האדמה, כשתכלה הקורונה.

מה ניקח לתיבה של 2020?

בתיבה של 2020  נצטרך כנראה לחבר אהבה ושנאה, תמימות לב עם רוע לב, רצון להיטיב עם הזולת עם רצון לקחת ממנו, להתעשר ולגדול עם חשבונו. איך עושים זאת? משימה לא פשוטה ל-2021 שתוסיף את הספרה "1" בקרוב למניין השנים. בכתה א' למדנו ש 1+1 הם 2. נראה שצו השעה הוא ללמוד הפעם איך יוצרים מאחד ועוד אחד – אחד,  כמו הורים המולידים ילד ומטפלים בו יחדיו במסירות. אולי באמת, המפתח לפתרון החידה היא המסירות, הדאגה המשותפת שלנו אחד לשני, שתוליד את הישות השלישית המקשרת על פני החילוקים בכוח האהבה, והלוואי וזו תהא הישות עמה נצא מהתיבה.  

הארת האושפיזין

פרק ראשון- סוקרטס, אתונה

סוקרטס היה מסתובב ברחובות אתונה, מחפש מישהו לדבר איתו. כל אדם, בלא קשר למעמדו, יחוסו, מקצועו, תוארו. באשר הוא אדם. רווחת הדעה שהיה עושה כן על מנת ללמד, על מנת להרצות את משנתו, להקנות דעת, מוסר ומידות טובות. אולם, לפי דעה אחרת, כך היה לומד. היה ניגש לאדם, או טוב מכך לקבוצת אנשים, ומתחיל לשוחח עימם ולברר איתם סוגיות שונות, מבלי שידע מה יוליד אותו בירור, מתוך פתיחות ומתוך חיפוש פנימי, בוער, אחרי האמת. סוקרטס מעולם לא העלה דבר על הכתב והאמרה הידועה שמייחסים לו היא "החוכמה האמיתית והיחידה היא לדעת שאתה לא יודע כלום",  וכמה חוכמה יש בה! איזו גאונות של ממש לפנות לכל אדם באשר הוא ולעשות איתו צינור משותף לגילוי האמת.

זו הייתה אף האמת של סוקרטס כאשר קרב אל שפתיו את כוס הרעל לאחר שבית המשפט בן 500 האתונאים גזר את מותו באשמה של אי מתן כבוד לאלים והשחתת הנוער. תלמידיו הציעו לו להימלט מהכלא אולם סוקרטס טען שאינו יכול להפר את החוזה בינו לחוקי המדינה, לאחר שכל חייו נהנה מהם ובחר לקבלם. אף במותו החיל על עצמו את דעת הרבים, את האמת. 

סוקרטס

פרק שני: סוכות – אושפיזין

בחג הסוכות ואף בחגים ובמועדים רבים אחרים אנחנו מצווים להכניס אורחים לביתנו או לסוכתנו, לחגוג את החג בקרבתם הפיסית. על פי חכמת הקבלה האושפיזין הם אורחים המייצגים שבע הארות מיוחדות שמתקנות את הרצון ומאירות בו בכל אחד מימי החג. אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף, דוד, כל אחד מהם הארה מיוחדת, שכנגד אחת מהספירות, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, שהן חלקי הנשמה הכללית והמצויות, למעשה, בכל פרט של המציאות. ההתכללות בכל אחת ואחת מההארות השונות מתקנת את נשמת האדם כחלק מהנשמה הכללית. מתוך שכל מנהג קשור לעולם הרוחני בדרך של ענף לשורשו, הרי שכינון קשר נכון, יפה, לבבי ואוהב עם האורחים שאנו מכניסים לסוכה מתקן את נשמתנו, שכך אנו זוכים בהארתם.    

פרק שלישי: התקרבות לאמת

סוקרטס הבין היטב את שיטתו וגם רבותינו ומקורותינו כיוונו אותנו בהוראתם ללא ספק למקור, לאמת. אמנם יש ערך בהתבוננות פנימית, בשקט, עם עצמנו, אולם ערכה רב לאין שיעור כאשר נעשית עם ולעיתים מול אנשים אחרים. אם נגלה אותה שקדנות סוקרטית לאורחינו, נכניסם לסוכתנו, נקרבם לליבנו, ימצאו השכל והלב את דרכם אל האמת. כולנו חלקים מאותו שלם, מאותה נשמה כללית.  רק הקשר ביננו, הבירור המשותף שהוא מביא במוח ובלב יכול לקדם אותנו אל האמת של הלב, -האהבה- ואל האמת של השכל-  ההשגה. בעצם, הרי שתיהן- האהבה וההשגה- מתלבשות זו בזו כשני חלקים של אותו שלם.

לא לדקלם סליחות ביום כיפור

יש לי המון שאלות על עניין הסליחות. אני יוצאת מנקודת הנחה שאנחנו תוצאה של הגנים שלנו, הסביבה בה גדלנו והחינוך שקיבלנו. שכמעט כל הבחירות שלנו בחיים ללא יוצא מן הכלל הן כנראה לא באמת שלנו, כי אחרי הכול הן תוצאה של שלושת הפרמטרים שציינתי למעלה. אז על מה עלינו להתחרט ולהצטער? יש לנו בכלל שליטה על משהו? אפילו המחשבות שלנו הן ברוב המקרים תוצאה של הדור בו גדלנו, הערכים הנהוגים באותה סביבה והנטייה המולדת שלנו להיות טיפוס אנרגטי או מלנכולי וכן הלאה. 

ובכל זאת, בכל שנה מא' באלול עד י' בתשרי אנחנו בתקופת סליחות. בסידור זהו נוסח הווידוי: "אשמנו. בגדנו. גזלנו. דיברנו דופי. העוינו. והרשענו. זדנו. חמסנו. טפלנו שקר. יעצנו רע. כיזבנו. לצנו. מרדנו. ניאצנו. סררנו. עווינו. פשענו. צררנו. קישינו עורף. רשענו. שיחתנו. תיעבנו. תעינו. תעתענו." – חתיכת וידוי רציני, בעיקר אצל אלה שמאמינים ש"אין עוד מלבדו". אם אין עוד מלבדו אז מי אני ומה באמת אני יכולה לעשות? האם אני באמת מרגישה שאשמתי, בגדתי, גזלתי, הרשעתי, זדתי וכולי, או שמא הכול זה מהשפה אל החוץ, ורק כי כתוב ככה אז אני מדקלמת את הדברים ללא כל רגש שייכות או רלוונטיות אליי?

הרמב"ם כתב במשנה, הלכות תשובה כך: "כיצד מתודין? אומר: 'אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך הרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה' וזהו עיקרו של וידוי וכל המרבה להתוודות ומאריך בעניין זה הרי זה משובח." – כלומר, הווידוי בלבד לא מכפר על החטאים שעשיתי, אלא הוא חלק מתהליך הכולל גם את עזיבת החטא, כלומר שעליי להפסיק לעשותו בפועל ולנקוט פעולות כדי להתרחק ממנו. אם אפשר, להתחרט עליו ולקבל על עצמי שלא אחטא שוב בעתיד.

די מפחיד, כי כמה פעמים הבטחתי לעצמי לא לחזור על טעות מסוימת, ומשום מה הטעות לעולם חוזרת, מיליוני פעמים הבטחתי לעצמי שאעשה דברים שהתחלתי לעשות והפסקתי בלי לסיים, אז איך אני אמורה להבטיח שעליי להפסיק לעשות משהו בפועל מעתה ועד עולם? הרי אני לא מסוגלת לעמוד כמעט בשום הבטחה שאני מבטיחה לעצמי. גם אם זה ממש חשוב לי אני לא תמיד מצליחה. גם אם אני ממש ממש מתחרטת וכועסת על עצמי.

כל כך הרבה פעמים הבטחתי לעצמי שלא אצעק על הילדים שלי, שתמיד אדבר אליהם בגובה העיניים עם הסברים מפורטים, עם המון רגש ואהבה ואז בא מצב מהחיים שמעמיד אותי בלחצים ואני מוצאת את עצמי שוב עושה מה שהתחננתי והתפללתי שלא אעשה שוב. והכל ללא שליטה בעצם.

אז על מה עליי לבקש סליחה? הדבר היחיד שנותר לי הוא להתפלל לאותו כוח עליון שברא אותי שישנה אותי, כי בכוחות עצמי אני לא מסוגלת. מרגישה שבסופו של דבר החטא הוא לא במי שאני, אלא במי שאני מסכימה להיות.

מהי בקשת סליחה אמיתית?

מגיל 15 אני צמה כי ככה ההורים עשו. לא שאלתי שאלות ולא עניין אותי למה צמים. ככל שהשנים עברו התחילו שאלות ובירורים. למה? בשביל מה? מה המשמעות? בחיפוש אחרי תשובות הגעתי לחכמת הקבלה, ששפכה עבורי אור על משמעות הסליחה בערב יום כיפור.

חכמת הקבלה מסבירה ש"סליחה" איננה סתם בקשה, אלא בקשה לשינוי. מעין זעקה שבאה מעומק הלב. כשאדם מגלה שהוא פועל רק כדי לנצל את הזולת לטובתו, דווקא אז, פורצת מתוך ליבו הסליחה, הבקשה, שיבוא השינוי ביחסו כלפי אחרים. שינוי היחס מניצול ושנאה ליחס של התחשבות הדדית. 

כדי שנראה שינוי בהתנהגות הילדים יש להתחיל בנו, המבוגרים. אז דקה לפני שאנו פונים אחד לשני ומבקשים "סליחה" ביום כיפור בואו נבקש עמוק בלב לעבור שינוי ביחסינו לאחרים. שינוי אותו חוכמת הקבלה יכולה ללמד אותנו שלב אחר שלב. כשנתחיל ללמוד וליישם זאת, הילדים יעתיקו באופן טבעי דוגמה זו מאיתנו וילמדו להתייחס מחדש לחבריהם. אולי אז נראה שהחברה שלנו מתחילה לעבור שינוי.

בדרך כלל נהוג ביום כיפור להיזכר בכל החטאים של השנה שעברה, אולם אין טעם להתרכז בפעולות העבר, אלא כדאי להכיר במצבנו בהווה ולתכנן את מעשינו לעתיד. ההווה מראה לנו שאנו קשורים ומשפיעים אחד על שני כמו במשפחה, ולכן צעדנו לעתיד צריכים להיות להשתדל להרגיש שכל אדם בעולם הוא כחלק מהמשפחה שלי, מתוך דאגה לכל המערכת להתחבר בינינו. לא נראה לי שיש לנו ברירה אחרת. בכל מקרה, שווה לנסות, לא?

יום כיפור אם כן מהווה שלב ביניים הכרחי בתהליך בניית הכלי הרוחני המתחיל בראש השנה ומסתיים בשמחת תורה. לא מדובר ביום עצוב. ביום הכיפורים נחתם השלב הראשון בו מכיר המקובל את מגבלותיו וחותם את דרישתו לתיקון. מיד לאחר יום הכיפורים מתחיל התיקון ובסופו של חג הסוכות הוא זוכה לקבל אורות בכלי המתוקן. לכן, הוא שמח בשמחת התורה, שמחת האור. צום מועיל לכולם ושנצליח להגיע לבקשה הנכונה עבור תיקון כללי.